הדרן הרבי על מסכת כתובות, חלק ב

א. בסיום מסכת כתובות: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר (יואל ב, כב) "עץ נשא פריו, תאנה וגפן נתנו חילם"".

ולכאורה, יש להקשות מכאן על דעת הרמב"ם בהלכות מלכים (פי"ב ה"א) "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעי' וגר זאב עם כבש גו' – משל וחידה...", ומסכם: "אמרו חכמים: אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"
– שהרי כאן מפורש שאילני סרק יטענו פירות [וכן בתו"כ עה"פ (בחוקותי כו, ד) "ועץ השדה יתן פריו"], וזה ודאי ביטול מנהגו של עולם!?

ב. לכאורה היה אפשר לומר, שלדעת הרמב"ם גם מאמר זה הוא "משל וחידה", ולדוגמא: עץ מורה על תלמידי חכמים (ראה תענית ז, א) ולעתיד לבוא אילני סרק – דהיינו עמי הארץ – יוציאו פירות, כלומר שיהפכו לתלמידי חכמים, או פירוש אחר כיו"ב.
אבל אי אפשר לומר כן, כי נוסף שבכלל קשה לומר על דברי תנאים ואמוראים שאינם אלא משל (משא"כ דברי הנביאים), הרי בנידון דידן פירוש זה קשה ביותר, שהרי מאמר זה בגמרא בא בהמשך לכמה מאמרים שבהכרח מתפרשים כפשוטם, ולדוגמא: "ר' חנינא מתקן מתקליה כו'" [=משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו כו' – רש"י] וכן "דור שבן דוד בא קטגוריא בת"ח כו'", ואם כן מסתבר שגם מאמר זה הוא כפשוטו (וכן בתו"כ בא המאמר בהמשך למאמרים המדברים בברכות גשמיות – שיהא העץ נאכל ועוד).

ג. ובעצם יש להקשות, שלכאורה כל עיקר שיטתו של הרמב"ם תמוהה: איך אפשר לומר שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם, והרי אין לך ביטול מנהגו של עולם יותר מתחיית המתים, שהוא אחד מי"ג עיקרי האמונה?
אלא נראה לומר, שבימות המשיח יהיו שתי תקופות:
תקופה ראשונה, מיד אחרי ביאת המשיח, שבה עולם כמנהגו נוהג. ותקופה נוספת, בזמן התחייה, שאז יהיו שינויים בטבע העולם, ועל תקופה זו נאמרו מאמרי חז"ל שאילני סרק יעשו פירות ושאר השינויים העל-טבעיים של ימות המשיח.

ד. לפי הסבר זה מיושבים שתי סתירות בדברי הרמב"ם:
ג) בגמרא ברכות (לד, ב) איתא: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך, ופליגא דשמואל [=והוא חולק על שמואל] דאמר שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד",
והרמב"ם, שפוסק כדעת שמואל אצלינו – כותב בהלכות תשובה "אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך" שהם דברי רבי חייא בר אבא שחולק על שמואל – כפי שהקשה בלחם משנה?
- ולפי האמור אין כאן סתירה, כי דברי הרמב"ם ש"אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" מתייחסים לתקופה הראשונה בימות המשיח, ואילו דבריו "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח" – לתקופה השניה.
ד) במסכת שבת (סג, א) שנינו: "לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת כו' ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" [ואי תכשיטין נינהו לא יהו בטלין לעתיד – רש"י]". ובגמרא שם נחלקו: לדעה אחת גם ר' אליעזר סובר שיבטלו לימות המשיח "ופליגא דשמואל" (הסובר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד), ולדעה אחרת סובר ר' אליעזר שאינן בטלין לימוה"מ "היינו דשמואל", אבל לדעת חכמים כלי זיין בטלין לימוה"מ לכל הדעות, ולפיכך אם יצא בסייף וכדו' חייב חטאת.
והרמב"ם בהלכות שבת (פי"ט ה"א) פוסק כדעת חכמים שלדברי הכל אינם מתאימים לדעת שמואל, ואיך בהלכות מלכים פוסק כשמואל ש"אין בין עוה"ז לימוה"מ אלא שעבוד מלכויות בלבד"?
- ולפי האמור אין כל סתירה, כי אכן בתחילת ימות המשיח עולם כמנהגו נוהג (ויהיו גם חרבות) כדעת שמואל, ואילו הפסוק "וכתתו חרבותם לאתים" יהיה בתקופה מאוחרת יותר, התקופה השניה, ולכן היוצא בסייף חייב חטאת, כי מכיוון שבאותה תקופה יבטלו כלי המלחמה – הרי זו הוכחה שהם אינם תכשיטים.

ה. והנה, באגרת תחיית המתים (אות ו') כותב הרמב"ם: שמה שפירש בספר היד החזקה ש"וגר זאב עם כבש" הוא משל וחידה – "אין דברנו זה החלטי" (שהם משל), וייתכן שיהיה נס והם יתקיימו כפשוטם.
וצריך להבין: מדוע חזר בו הרמב"ם משיטתו ש"עולם כמנהגו נוהג" (וכמבואר לעיל שלשיטתו מוכרח הדבר שתהיינה שתי תקופות: טבעית, ועל-טבעית), וכתב שיתכן שתהיה הגאולה בשינוי מנהגו של עולם?
ויש לבאר כל זה, על פי סוגיית הגמרא בסנהדרין (צח, א) שמקשה: "כתיב וארו עם ענני שמיא גו', וכתיב עני ורוכב על חמור" (כלומר, יש כאן סתירה: האם יבוא משיח על עננים או על חמור)? ומשיבה: "זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני ורוכב על חמור", ובדרך זו מיישבת סתירות דומות בין פסוקים נוספים.
וע"פ סוגיא זו מובנים דברי הרמב"ם באגרת התחיה: כי אם בני ישראל יהיו במצב של "לא זכו" – אז אכן יצטרכו לתקופה ראשונה של "עולם כמנהגו נוהג" ("עני ורוכב על חמור"), אולם אם יהיו במצב של "זכו" – יבוא משיח מלכתחילה בצורה על-טבעית (על ענני שמיא) ולא יצטרכו כלל לתקופה הראשונה .
ומה שהרמב"ם בספר ה"יד" פסק שלא יהיה ביטול דבר ממנהגו של עולם – הוא כי הרמב"ם הוא ספר "הלכות הלכות", ומצד גדר המשיח בהלכה לא מוכרח שיהיו ניסים על-טבעיים, כי אין לתלות את הגאולה במצבם ומעשיהם של בני אדם, לכן הוא מפרט את המינימום המוכרח – שמשיח ישלוט על העמים וכדו', משא"כ באגרת התחייה, שאינו ספר הלכה – שפיר מפרט הרמב"ם גם את האפשרות השנייה של שינוי מנהגו של עולם.

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כז, בחוקותי (והדרן על מס' כתובות) שיחה א (עמ' 191 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 222 ואילך. וכן בשערי גאולה ח"ב עמ' קנה ואילך).